מסע ומשא הפרידה – תנועה בעולם דיאלקטי, אצל היחיד ובארגון, חיים דויטש

"מסעות לשוב ולחיות את עברך?" הייתה שאלתו של החאן בנקודה זו, שאלה שיכלה להיות מנוסחת גם: "מסעות להחזיר לעצמך את עתידך?" (א. קאלווינו, "ערים הסמויות מן העין")

במילה "מעבר" טמונות שתי מילים "מה – עבר" המסכמות את הציטוט שהבאתי ומהוות בסיס להרבה ממה שנעסוק בו היום. כל חיינו רצופים במעברים, לעיתים מחדר לחדר, מפס ייצור לשיווק ולעיתים מעל תהומות מפחידים וכואבים יותר.

"לידה" מסמלת בשפה יצירת חדש, "נולדתי מחדש". חברתי שמסיימת לכתוב ספר מדברת עליו כעל בנה/בתה ועל התהליך כלידה. משהו חדש נוצר. האם יש חדש טהור בעולם? חדש נקי מישן? אולי לכך התכוון קהלת באומרו "אין חדש תחת השמש". בהרצאה זו ננסה להתמקד ברעיון הבסיסי המהותי המשמש כמצע לכל חיינו, בתוכם מעברים ופרידות, מוות ולידה, והוא הרעיון הדיאלקטי.

בהרצאה, לאחר סקירה קצרה של תיאוריות העוסקות בפרידה, נעסוק בעקר בשני חלקים. בחלק הראשון, נלמד יחד אודות "הסזורה", שפירושה "לחתוך". המושג, ממוקם בפסיכואנליזה כאב-טיפוס המתאר את מהותה של פרידה ואת מהותם של קשרים, מעברים ופרידות בחיינו. בחלק השני נתאר מספר דוגמאות והבנות מחיי היום יום בארגונים.

• בקיצור נמרץ על דיאלקטיקה

בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה; גַּם אֶת־זֶה לְעֻמַּת־זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקים, (קהלת, ז.יד).

לפי הגל, הדיאלקטיקה הינה תהליך עליו מושתתת התפתחות ההיסטוריה והיקום. הוא טוען כי עולם הרוח והחומר מתפתחים בדרך של היווצרות ניגודים ויישובם, מפגש בין תזה לאנטי-תזה ויצירתה של סינתזה. (לדעתי אופן הכתיבה ל "פסיכואנליטי-מערכתי" מסמל זאת). החידוש של הגל הנו כי אין מדובר על שני קטבים הנצבים זה מול זה כישויות שונות באופן מוחלט זו מזו. מדובר מבחינתו בשני ניגודים הנמצאים זה בתוך זה כחלק מאחדות כוללת המתפתחת לסובייקט. "אחדות הניגודים" זהו שמו של הסובייקט שנולד.

חשוב לציין כי, הדיאלקטיקה היא מונח הנגזר מהפועל היווני שפירושו- "לשוחח". במקורו הוא היה "אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח" . כבר כאן אנו רואים קשר של ברזל בין תהליך ההתפתחות בעולם המתבסס על ניגודים ואיחודם, לבין השיח כמרכיב מהותי לתהליכי התפתחות זו. אני חושב כי הדיבור הכרחי לעבודה המתמשכת הזו בין ניגודים לאחדותם. הדיבור מתחבר מהותית לגישה הפסיכואנליטית-מערכתית שההתבוננות, השיח והלמידה ההתנסותית הם אבני יסוד בה. השיחה פנימה והשיחה עם הזולת מאפשרות בירור ואחדות. כלומר בתוך הפסיכואנליזה ישנה תורת המערכות ובתורת המערכות ישנה הפסיכואנליזה. בתוך פרידה יש גם התמזגות או איחוד ובתוך איחוד והתמזגות יש גם פרידה. בתוך אור יש חושך ובתוך החושך יש אור, כמו שמציע ביון: "במקום לנסות לזרות אור בהיר, נבון ידעני, על בעיות מעורפלות, אני מציע שנזרה גריעה של 'אור' – אלומה נוקבת של חושך, היפוכו של הזרקור… החשיכה תהיה מוחלטת כל כך שתגיע לכדי ריק מוחלט זוהר. ובאופן הזה, אם קיים עצם כלשהו, קלוש ככל שיהיה, הוא יופיע בבהירות רבה…" (ביון, 1974, "Brazilian Lectures Vol 1,)

ותיאור מהספרות של רגע כזה, שגם מתאר בצורה מדהימה את עקר הדברים שלנו היום, אביא בקצרה מספרו של סטיירון "חשיכה נראית". המחבר מתאר את מאבקו סביב רצונו להתאבד, להיפרד מהעולם. מחליט לעשות. "קרעתי לחתיכות את כל ניסיונותיי, והחלטתי להסתלק לי בשקט…היה קר בחדר הכרחתי את עצמי להסתכל בווידאו.. נשמע קול קונטראלטו, קטע פתאומי ממריא מתוך הרפסודיה לאלט של ברהמס…המוזיקה כמו כל עונג אליו הייתי קהה וחסר תגובה כבר חודשים ארוכים, פילח את ליבי כמו חרב…חשבתי על כל השמחות שהבית ידע… הילדים מתרוצצים… החגים… האהבה… תפסתי שזה יותר מכפי שאפשר היה לי לוותר עליו… הרגשתי שאינני יכול לבצע את החילול הזה לי לעצמי נעזרתי בהבזק אחרון של שפיות… הערתי את אשתי ולמחרת אושפזתי. (עמ' 82-83)

זו דוגמא חזקה לחומרים שנעסוק בהם. אבל בואו ונתחיל לאט ובהדרגה.

• תקציר תיאוריות פסיכואנליטיות על פרידה

מתפיסתה התיאורטית של מלאני קליין, ניתן לומר שחווית פרידה מעוררת חוויות פרידה מוקדמות. לדעתה הדרמה המתרחשת סביב המעבר מהעמדה הסכיזופארנואידית אל העמדה הדפרסיבית מאפשרת ליצור אובייקטים טובים תוך הפחתת הפיצול בין הרודף לבין האידיאלי. לטענתה נפגוש תהליכים כאלה בעוצמות שונות בכל תהליך פרידה.

אוטו ראנק ראה את חוויית הפרידה הטראומטית מן האם במהלך הלידה כחרדה אבטיפוסית שממנה ייגזרו כל החרדות המאוחרות יותר שבחיי האדם. ויניקוט התמקד בעיקר בחרדות הנובעות במקורן מכשלים וחסכים אימהיים ממשיים בינקות ובילדות, הקשורים למצבו וללכידותו של העצמי המתפתח, כשויניקוט מדגיש את האימא גם בפונקציה של סביבה. מנקודת מבט אחרת ראה גם בולבי (Bowlby) את הביטויים הנפשיים השונים של חרדה כהיבטים שונים של חרדה בסיסית מפני פרידה מאובייקט ההיקשרות.

פסיכואנליטיקאית נוספת שחקרה את נושא הפרידה היא מרגרט מהלר(Mahler) . בשונה מפרויד, מהלר לא התמקדה בדחפים והייתה חדשנית בכך שהתייחסה גם לתגובת הסביבה כלפי התהליך שעובר הילד. היא חילקה את התהליך לששה שלבים, בתחילתם מתרחשת נפרדות מההורה ובהמשך מתאפשרת אינדיווידואציה, עצמאות. מה שמבחין בין השלבים הוא המידה בה הילד תלוי בדמות ההורית, ממוזג עמה או חווה עצמו כנפרד ממנה. פתרון לא מוצלח של כל אחד מששת השלבים עלול להוביל לדפוס פתולוגי ולקשיי הסתגלות בהמשך החיים, ולהתבטא בקשיים סביב תלות ונפרדות בתוך קשרים (מהלר, 1975).

לא נרחיב בתיאוריות אבל נזכור את ראשוניותה של החרדה מפרידה ומאובדן כבר בתחילתם של החיים, ואת פוטנציאל הופעתה בתהליכי הפרידה בחיים בכלל.

• הסזורה – הפרידה מתרחשת על מצע דיאלקטי

תמונה ראשונה – חדר לידה

..והיא לחצה שתיים שלוש דקות והוא יצא – ובכן כשיצא סוף סוף הוא היה סגול ונפוח כפי שחלמה אותו, וצווחת בהלה נפלטה מפיה. קודם צרחה היא, ורק אחר כך הוא. לימים תשאל את עצמה איזו צלקת חרצה בנפשו כבר אז, בפעם הראשונה ששמע את קולה של אמו באוזניו, והיא, במקום למלמל בהתפעלות, במקום לבכות בכי של אושר (כמו בלידתו של נועם בכורה)… ועוד בהתה – שנים על גבי שנים, בלילות ששנתה נדדה בהם, ואחר כך בלילות שחיכתה לו, האם באותה שניה נחרץ הכל: האם כל הדרמה של האימהות, זו שדשה בה עד כדי מיאוס עם חברות נעורים…..לא הייתה אלא נספח ארוך ומיותר לשנייה ההיא, המבשרת רעות והמדויקת כל כך..(עמ' 11) …עברו כמה שבועות מהלידה, איתמר כבר לא נראה פחוס, ואפילו דפנה (אמו) מצאה שהוא תינוק חמוד למדי, אבל לא מבפנים הרגישה זאת אלא מבחוץ, מאותה עין אובייקטיבית שבה בחנה אותו שוב ושוב. עיניו היו כחולות ונראה שיישארו כאלה… אבל לא נחת הייתה לה מהגילויים האלה כי אם מורת רוח: איזו מין אם בוחנת את ילדה כאילו היה סחורה בחנות? והיא נזכרה בהתאהבות הראשונית, זו שבאה מן הבטן ואינה תלויה בדבר, שחשה כלפי בכורה. ("בזה הבית", לנדאו 2011, עמ' 11-16) . כך היא חלמה אותו עוד לפני שיצא לאוויר העולם.

 קיימות תיאוריות ומחלוקות שונות לגבי חיי העובר ברחם, והאם הוא נמצא ומתפתח ביחסים עם סביבתו עוד בהיותו ברחם אמו. וויניקוט בספרו על "זיכרונות לידה, טראומת לידה וחרדה" (1958), מרבה לעסוק גם בנושא זה.

ביון (1977) פיתח את המושג "סזורה" בעקבות פרויד שאמר: "בין החיים בתוך הרחם לבין החיים מחוץ לרחם יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו לראות". הסזורה, שמשמעותה "לחתוך", מתייחסת להבנתי לשני חבלי טבור. כדי להפריד את גופו של הוולד יש לחתוך את חבל הטבור הפיזי. החתך הזה יוצר שני גופים נפרדים, שני גופים עם מרווח משמעותי ביניהם. אבל האם נחתך גם חבל הטבור הרגשי? התודעתי? ההיסטורי?. חבל הטבור הפיזי נחתך ונוצר מִרווח בין האם לתינוק. מקום שלכאורה אין בו לא אם ולא תינוק. עיקר עוצמתה של חוויית הסזורה מתבררת כאשר מצויים בתוך אותו מקום של חתך, בו נדמה שלא יתכן חיבור או גישור וכי נוצרה היפרדות מוחלטת. כאילו, עבור החיים שלאחר הלידה – חיי הרחם הם מנותקים ואבודים.

את עוצמת החוויה הזו נמצא במהלך החיים, במעברים המרובים שלנו, בפרידות ובסיומים המגוונים שלנו, צוללים במרווחים סזוריאליים שמרגישים בלתי עבירים – בין האני לזולת, בין הלא מודע למודע, בין פנים לחוץ. חווית והבנת החתכים, הנתקים והפערים משתנה באופן מהותי כאשר מצליחים לגעת בתנועה ההמשכית המתרחשת אף כאשר נדמה שנוצר קרע. הטענה המרכזית של פרויד וביון הינה שגם אם בעין ובחוויה רואים ומרגישים קרע, רווח ופער גדול, הרי שבמציאות החיים ישנה כל הזמן המשכיות. אומרים שכל שניה שאנו חיים אנו מתים, אומר פתגם צרפתי "פרידה היא מוות קטן". פרויד הזהיר אותנו ואמר שהמרווח ככל שברור הוא לעיננו, עלול לגרום לעיוורון ולמנוע מאתנו את ההכרה שגם במצב הזה קיימת המשכיות.

ביון פיתח זאת לתפיסה כוללת החותרת אל חיבור והמשכיות במקומות שנראה שבביטחון יש נתק. "מוזיקה היא הרווח בין התווים", אמר המלחין הצרפתי קלוד דביסי. ואכן במוזיקה משתמשים במונח "סזורה" לתיאור מרווח במהלך הרצף המוסיקלי וכמו סימני פיסוק בכתיבה שכאילו עוצרים את הקריאה, את התנועה ומאפשרים לחוות תמונה שלֵמה שנוצרת מתנועה ומעצירות, תמונה מוזיקלית שלֵמה שכולה המשכיות ובנויה על אחדות הניגודים שבין רווחים לבין תווים.

אומרים חז"ל "צדיקים במיתתם קרויים חיים". אינני יודע אם ביון היה צדיק, אבל מפקד טנק הוא כן היה, וזה לטובתו… אבל אנו לומדים אותו וחוקרים את תורתו ברגע זה, הרבה אחרי מותו. וניתן לומר שמוות מציין בוודאי את החיתוך הסזוריאלי האולטימטיבי. והנה ביון נמצא אתנו ובתוכנו בהזדמנויות שונות, בלמידה, כיועצים בסדנא ו/או לארגון. תפיסות כי "יש חיים אחרי המוות" יוצרות מעגל שלא נגמר בין מוות לחיים, וכך גם פרידה וקשר כמעגל מתמשך.

אנחנו מדברים כאן על חתך שיוצר שני קטבים בשיח דיאלקטי ביניהם, כמו: מוות-לידה, קטיעה – המשכיות, פרידה מ.. והליכה אל… השיח והעיבוד הדיאלקטי מלווים ברגשות שונים ועוצמתיים. יש קושי גדול לחיות את החתך ולהחזיק המשכיות וזוהי בין השאר מהות עבודת הפרידה. ניהול החתך מלווה ברגשות, לעיתים עוצמתיים כמו עצב, כעס, שמחה, דיכאון, בהלה ואשם. כל אלה ועוד, מלווים ומשפיעים על תהליכי הפרידה להיות טובה דיה ולהחוות על רצף המשכיות, וככל שנחווה את הפרידה, כמוות, כסוף העולם כך יהיה קשה יותר לנהל חווית פרידה מאפשרת המשכיות טובה דיה.

המוות החותך פגש אותי לצערי, לא מעט בחיי. אבל, כל החוויות הקשות שהיו, לא נחוו אצלי כמו נפילתו של בננו דודי ז"ל במילוי תפקידו בגבול הצפון. גם היום אחרי עשרים ותשע שנים, כשהמרווח גדול, שעברו מאז חיים מלאים, יכול אני לשחזר בדייקנות מרובה בתמונות ומשפטים בהירים חלק ניכר מכל מה שעברתי בניסיון לארגן איזושהי המשכיות בין מותו – מותי לבין חיי וחיי משפחתי. אבל החוויה העיקרית הייתה, שמול תהום כזו אין שום המשכיות – ריק חותך, אי אפשר לראות זריחה ואת העולם "בחוצפתו" מתנהל כסדרו. משפטים כמו "החיים ממשיכים", כמו אמרו לי תמשיך תמשיך, ואני הגבתי בכעס ובהתעלמות מאמירות אלו. אולם רק משם, מהמגע עם דודי ז"ל שאיננו ושהחיים אכן ממשיכים לא במובן הטכני, ניתן היה להתחיל לצלוע ולאט לאט ללכת. הערבוב של האין והיש מקהים את הכאב אבל גם מקהים לעיתים את השמחה. פעם נשאלתי על ידי אם שכולה "מדוע אני בוכה דווקא בשמחה?" עניתי לה שכנראה כתם שחור בולט יותר על בד לבן. ומבעד לעיניים דומעות ניתן לשמוח עם היש. כמו לומר, שהדמעות יחד עם השמחה מציינות את ההמשכיות.

ישנם הרבה משתנים שיכולים לתרום לאיחוי החתך המדמם, הפציעה שחווים בעקבותיה של סזורה. החזרה לחיי המעשה, ניסיון מחודש להתחבר למשמעות שיש לאדם בחייו, המשפחה והחברים כל אלה ועוד משמשים "כלי תפירה" חשובים. אני מזכיר זאת גם כדי להתרחק ממה שתיארתי קודם, אבל גם כדי לציין כבר כעת שהמבנה הארגוני – מערכתי, בו מתרחשת הפרידה חשוב וקריטי במתן ההזדמנות ליצירת ההמשכיות, חבישה לפצע, ולהחזקת הגם וגם, את הישן והחדש, את העבר והעתיד. אני בטוח שמנהגי האבלות הנהוגים ביהדות מהווים דוגמא משמעותית ביצירת מבנה ארגוני מדהים לעיבוד האובדן ובהמשך לשמירת קשר המשכי עמו לאורך החיים. יש במנהגים זמן ומקום, יחיד ומשפחה, חברה וקהילה. האדם וסביבתו בתהליך פרידה.

כל פרידה שונה מרעותה. לכל פרידה ייחודיות משלה. הייחודיות נובעת לדעתי גם מאופי הקשר שהשפעות לו על חומרת "הפציעה" וגם מהסביבה בה מתרחשת הפרידה, שהשפעתה חשובה ליכולת לטפל בפצע.

• תנועה ותקיעות בתהליך הפרידה

ישנם כמה משתנים מרכזיים המשפיעים על היכולת לשמירה על המשכיות, ניהול השיח הדיאלקטי בתהליך הפרידה.

1. הדרך עליה מתנהל מסע הפרידה

פרידה הינה חלק הכרחי להתפתחות נפשית בריאה, כדי לאפשר צמיחה ויכולת להגדיר את זהותי ועצמיותי. בגיל ההתבגרות מוזכרים כשלבים מרכזיים מושגים כמו  separation-individuation, ואצל תינוקות מתאר ויניקוט את התפתחות יכולת הנפרדות של תינוק מאמו ורכישת היכולת להיות לבד, שגם היא סממן של בריאות נפשית להבדיל באופן מובהק מבדידות. לדרך בה מתרחשת הפרידה ולחומרת הפציעה שהיא גורמת, השפעה מרובה על המשך חייו של האדם. החוויה הכואבת מקשה על עיכול ועיבוד הפרידה. לדוגמא: הוצאת ילד מחזקת הוריו בכוח, אובדן פתאומי של בן משפחה, נטישת אחד ההורים את הבית במפתיע או פיטורין כוחניים ומידיים של בעל/ת תפקיד. לעיתים נחוות חוויות אלו כקטיעה, כאילו נעצרו החיים מלכת. ישנן מגוון פרידות מופנמות אצל כל אחת ואחד מאתנו, ואלו ישפיעו על הפרידה הבאה שלנו. לעיתים נפגוש תמונות אלו בעבודה בניתוח תפקיד שקשיים בניהול פרידה בעבר משפיעים בכאן ועכשיו על יכולת האדם להיפרד בצורה טובה דיה, וממילא להמשיך בתנועה טובה דיה קדימה.

2. עוצמת ההשקעה הרגשית שיש בקשר בין האדם לזולתו ו/או לאובייקט

לעוצמת הקשר וההשקעה של האדם בזולתו או באובייקט ממנו הוא אמור להיפרד, יש השפעה מהותית על חומרת הפציעה ועל הזמן הנדרש לעבודת הפרידה. אני מחליף בקלות רבה צמח קטן בגינתנו אולם עקירתו של עץ מצריכה עבודה רבה ותכנון, ונשאר בור גדול.

3. סביבה תומכת/תוקפת תהליך פרידה

לתהליך הפרידה נדרש משך זמן מתאים, אבל גם מקום במובן הפיזי והנפשי – מכל המאפשר את תהליך הפרידה. בדברים מרגשים שנאמרו לחני בירן בכנס שהוקדש לביון (אוקטובר 2012) ניתן לראות בבירור נקודה זו והקשרה לניהול קשרים ומעברים סזוריאליים:

"אי הודאות שקיימת בכל מעבר סזוריאלי נעשית יותר סבילה כאשר הפונקציה של מיכל מוכל פועלת במיטבה, כאשר יש ערסל למצבים של חוסר ישע, של ריק, של אובדן, של תסכול… "

כך שאם נאסוף את הדברים עד כה, ניתן לומר שבתהליך של פרידה יש להתבונן ברצון להישאר מחד וברצון ללכת מצד שני ולדעת שניהול הגבול ביניהם הוא מהות תהליך הפרידה. לתהליך ניהול הגבול הזה, נדרש מרחב המושתת על ציר הזמן והמקום- מכל. הפרידה הינה תהליך רגיש ועדין וצריך לחבקו גם כששורף.

כך לפחות אני מרגיש לאורך השנה האחרונה מאז החלטתי לסיים את תפקידי כאיש סגל בתוכנית. זו התמודדות מתמשכת עם השאלה התמידית " את מה אתה עוזב? ולמה? ולאן אתה הולך? ולמה?". והכלת העליות והמורדות הם מהותו של תהליך פרידה טוב דיו.

4. קצת על היעד אליו הולכים בפרידה

אנחנו נפרדים מ… והולכים אל… וגם ליעד אליו אנו הולכים ישנה השפעה גדולה על היכולת לעבד את הפרידה. בהקשר זה רציתי להדגיש את שלושת הלאווים של ביון ואת המושג NEGATIVE CAPABILITY היכולת להכיל חוסר ידיעה, נושא שעסקנו בו בסדנא הראשונה.

הא-ל מצווה את אברהם אבינו לעזוב את עברו ולהיכנס לתפקיד אב האומה . "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…" (פרשת לך לך, בראשית). מדוע נבחר הסדר הזה הרי תחילה עוזבים את הבית ולבסוף את הארץ? ואחת התשובות מדגישה שמדובר כאן על קושי הפרידה, ולכן בית ההורים מוזכר אחרון. כדי להיכנס לתפקיד החדש מתבקש אברהם להכין את עצמו ליכולת של קיום שלושת הלאווים של ביון. עזוב את חרן ולך לך אל ארצך בלי תשוקה בלי הבנה ובלי ידיעה. אל הקשר החדש, אל התפקיד החדש יש להגיע פתוח ככל שניתן. אבל לא תמיד אנו יודעים לאן אנו הולכים, לא תמיד מצאנו תפקיד אחר או יעד אחר. "אל הארץ אשר אראך" הא-ל לא מפרט את המיקום המדויק ושם המקום אליו הולך אברהם. נדרשת ממנו הכלה של חוסר הידיעה (שפת אמת על הפסוק, תרלב) – NEGATIVE CAPABILITY. לעיתים יוביל אותנו הקושי להחזיק מצב כזה לקשיים בפרידה מ…

• פרידה מתפקיד ומארגון

תמונה שניה- מכון סאמיט – ישיבת הנהלה בנוכחות המנכ"ל המחליף.

שתי מילים על סאמיט…

הודעתי על סיום תפקידי שנה לפני שסיימתי את תפקידי כמנכ"ל המכון לאחר 32 שנים. הידיעה השתלבה בהמשך העבודה ורמות שונות של עיבוד התרחשו בפורומים השונים. כשלושה חודשים לפני סיום תפקידי, החל יוני בוגט, האדם שהחליף אותי בתפקידי, להיפגש עם מנהלי היחידות. אני נפגשתי אתו ועם המנהלת האדמיניסטרטיבית די סמוך למועד בו החליט הוועד המנהל על המחליף המיועד. בסיומה של פגישה שבועית של ההנהלה בה השתתף לראשונה כחלק מהחפיפה אמר " אני מתרשם כל הזמן מהמקצועיות מהסדר ומהנדיבות שבחפיפה. אבל גם רציתי לומר שאני מתכוון לא רק להמשיך אלא גם לשנות". "להמשיך" היה בסדר, "לשנות" עורר בי חשש וחשדנות וסימן בחוזקה שאכן עוד מעט אני מסיים את תפקידי, במקום שהיה לי כ"בן משפחה". ואז, עלה בי הזיכרון מדברים שכתב יורם חזן ז"ל בהרצאתו ביום העיון של סאמיט על אבות ומתבגרים. התיאור הזה מרחיב ומעמיק את הרגשות שליוו אותי כל העת בתהליך הפרידה: להכיר ולקבל את האחרות והדמיון אצל האדם שמחליף אותי בתפקיד ולדעת שסאמיט ימשיך כמו שהיה וגם ימשיך לא כמו שהיה.

חזן מדמה את תהליך ההורות שבין אב לבנו למרוץ שליחים עם 3 תחומים/שלבים. בשלב ראשון עומד הרץ השני וכולו תלוי בריצתו של הרץ הראשון אליו. בשלב שני, שלב העברת המקל, הראשון מאט והשני מריץ את עצמו אבל בתיאום כדי שיוכל לקבל את המקל ולהחזיק בו. בשלב שלישי הרץ הראשון סיים את תפקידו ואילו השני ממשיך וכך 4 רצים – שרשרת הדורות ההמשכית. יחסי תלות מתקיימים בין הרצים: הראשון צריך את כוחו של השני שימשיך ובנוסף חייב הראשון להכיר בעובדת חדלונו – סיום תפקידו במרוץ החיים והשני צריך את הראשון בשביל המקל כדי להמשיך נכון אל עבר העתיד שצופן גם את חדלונו שלו ואת ההמשכיות שאחריו. שילוב דיאלקטי מתמשך בין שמירה על מסורת לבין שינוי.

המתבגר נלחם במסורת – בכל מה שבו, אך מורגש כלא שייך לו, אלא להוריו. רק אחרי שיצליח להשתחרר, יעשה את הדרך למקום בו יוכל לשאת את היותו- בדרך הטבע – החוליה שפנייה לחיים בתוך המשכיות עם בחירה בחלק המתאים לו מהמסורת. האב נלחם בשוני, בעצמאות בכל מה שאחר בבנו. רק אחרי שיצליח לקבל את אחרות בנו יצעד קדימה למקום בו יוכל לשאת את היותו – בדרך הטבע – החוליה שפניה לחידלון, בתוך ההמשכיות. (יורם חזן, על אבות ובנים במרוץ הזמן 2004 סאמיט).

וכיצד מסתיימת לה התמונה? ביום ראשון בערב סוף יוני 2009 בסיומה של ישיבת הוועד המנהל, מסרתי את המפתחות ליוני, מסרתי לו את המקל של מרוץ השליחים. איחלתי לו הצלחה ונסעתי הביתה. מאותו רגע סיימתי ונפרדתי מהתפקיד הפורמלי באופן מוחלט ופניתי אל המרחב הלא ידוע כשאני ממשיך להחזיק בתוכי את הצוות המופלא, שנים של עשייה וגם הקלה על סיום המהלך. הנחתך וההמשך אוחזים זה בזה.

אני החוליה שפניה לחידלון ויוני מקבל אחריות על המשך קיומו של מכון סאמיט. כאן כעת בכתיבה זה מנוסח בבהירות אולם שם באותו הרגע זכור לי שהייתי גם על אוטומט. הרגשתי די מרוקן בדרך אל המכונית. אולם דאגתי לעצמי כבר מראש, ובבוקרו המוקדם של יום המחרת, התחלתי ללכת את שביל ישראל מקיבוץ דן. החרדה הזו מול החלל שנפער נרגעה מעט שהרי בחציית הגבול אל מחוץ לסאמיט, חיכו לי מלבד משפחתי, גם עיסוקי בפסיכותרפיה וחברות בסגל התוכנית לייעוץ ארגוני. "תן לעצמך עוד זמן. יהיה בסדר" אמרתי לעצמי.

סוגי פרידות, סזורות ומעברים בתפקיד ובארגון

כפי שתיארנו לעייל הרי שקיימים סוגי פרידה שונים וכך גם בארגונים. לא כל פרידה יש בה מן העוצמות שתיארתי. ישנם המון פרידות ומעברים בחיי היום יום בארגון, שהבנה טובה של תהליך הפרידה יכולה לעזור בלקיחת תפקיד, ובמעברים שונים.

אני מבקש לייחד חלק מהרצאתי ליום יום הארגוני. לפרידות קטנות, לתהליכי owning – היכולת לקחת בעלות ואחריות על הפנימי באדם המגיע להתנהל בתפקיד. אני חושב שתהליך פרידה טוב דיו, קשור לעיבוד המאפשר owning היכולת לקחת אחריות סבירה על הקשר שנשאר, ההמשכיות, ועל הפרידה. בואו ונלמד יחד תמונות שונות מחיי ארגון.

חציית גבול

ברוב המפגשים שלנו בתוכנית, אנו פותחים בחציית גבול. לדעתי המשימה המרכזית של חציית גבול הנה לאפשר מפגש טוב יותר עם הכניסה לעבודה על המשימה המרכזית של המפגש כולו. חצייה מסמלת גם מעבר מאזור שמחוץ למשימה המרכזית אל תוך אזור המשימה. אלה הן שתי פונקציות הכרחיות של מושג "הגבול", הפרדה מחד ומפגש מאידך. והגבול הנו אזור, הוא איננו קו מסמן, הוא אזור המסמן את המרווח שבין טריטוריות ואולי העבודה במעבר הגבול מאפשרת מעבר סזוריאלי מהחוץ פנימה מתוך שאיפה שהחוץ יישאר בחוץ או ברוח הדברים החוץ יכול להיכנס "בלי להפריע לעבודה".

אריק מילר (1993) מדגיש את החרדה אצל בעלי התפקידים הממוקמים באזור הגבול ומדגיש את חשיבות תכונות קווי הגבול – חדירות מחד יכולת הפרדה מאידך. אני לוקח את המלצתו גם לעבודת הפרידה :

"Survival is therefore contingent on an appropriate degree of insulation and permeability in the boundary region" ("From dependency to Autonomy" p. 11)

בתרגום חופשי: הישרדותו (של המנהל) תלויה לכן במינון מתאים של בידוד וחדירות באזור הגבול.

הישרדות… מילה קשה המתארת את נבכי הלא מודע ששיש בניהול והחרדה המתמשכת שמא החדירות תיסתם ו/או הבידוד ייחלש.

מעבר ממרחב למרחב בעבודה ארגונית

המשולש המהותי למבנה מערכתי מחייב התייחסות ל: זמן, טריטוריה ומשימה מרכזית. לדוגמא מישיבת מנהלים לארוחת צהרים עם הצוות כולו. אחד ממעברי הגבול שתמיד עניינו אותי בסדנאות המתקיימות בתוכנית הייתה "השעה החברתית".

אני הרגשתי לא פעם אי נוחות הדדית הנובעת מאי בהירות שנוצרת אצלי, במעבר הגבול ממליאה שיכולה להיות סוערת למדי, עם בקורת על היום שחלף, ופתאום אני מוצא את עצמי ממהר לארגן את מזיגת היין וחלוקתו לכולם. כאילו ערפל בניהול הגבול בין התפקיד הפורמלי שלי בהרצאות במליאות לבין התפקיד הפורמלי הלא ברור לי, ב "שעה החברתית". וכמובן תמיד מזדחלת אל המפגש החרדה והסקרנות.. מי ניגש אל מי. אי הבהירות של משימתו של מרחב זה, מתבטאת בקושי לקחת תפקיד ולהתנהל. אי הגעה של חלק מהתלמידים, עזיבה מוקדמת של איש סגל כזה או אחר, אין באמת החזקה של זמנים וגבול. עבורי, נוצר קושי עם התנועה שהחלה מהפרידה מהמרחב הקודם אל המרחב הזה. מעניין אותי לבדוק את שלא בדקתי עד כה שבעה מחזורים, מה המשימה המרכזית של השעה החברתית… שהרי ממנה נגזרת גם ההתנהלות בתפקיד.

מעבר מתפקיד בצוות לניהול צוות

החרדה לאבד, לפגוע עולה לעיתים במעבר מתפקיד לתפקיד. בתהליך ייעוצי למנהלת שעברה ממקום של "אחאים", חברת צוות במסגרת טיפולית, למקום של ניהול. גם זו פרידה, היא הכרחית על מנת להיכנס לתפקיד ולהתנהל בו כאשר המפה של ההשקעה הרגשית בצוות משתנה, ולעיתים יש צורך גדול להיפרד מחברויות קודמות . " אני חושבת שהגיע הזמן להגיש את הדו"ח ואת שוב מתמהמהת…" המבט המופתע על פניה של חברת צוות, חברה טובה של המנהלת כמו פוצע את ליבה של המנהלת.

ולעיתים הפרידה כקטיעה נובעת מהבנת המשימה המרכזית

לגבי פרידה מתפקיד וארגון אחזור אחורה למעיין "טראומה" קטנה שמתרחשת לה אי שם בשנות השמונים בסיומה של סדנת יחסי קבוצות בינלאומית בה השתתפתי לראשונה כאיש צוות. יום שישי בסביבות 12 בצהרים הצוות כולו יחד עם המשתתפים נמצאים במרחב של הפרידה ואיחולי "נסיעה טובה". הרחבה שם מול בית המלון מתרוקנת ואני פונה לחברת צוות "עד מתי יושבים בישיבת סיום של הסדנא, הרי יום שישי היום" וזו עונה לי בחיוך על שפתיה: "חיים אין כלום, נפגשים, מרימים לחיים, אומרים שלום וזה נגמר… בטביסטוק גם את זה לא עושים". מה? שאלתי. "כן חיים. זה ארגון זמני והסתיים לו התפקיד ואין מכוח מה לקיים את הדיון והעיבוד…"

מה אומר סוג פרידה כזו? הפרידה מתקיימת בהקשר לסיומה של סדנת יחסי קבוצות, המוגדרת כארגון זמני. האמירה בקטיעה הזו היא: הלמידה בסדנא שהלא-מודע במרכזה, היא אישית וכל אחד אחראי על הלמידה של עצמו. במקרה הזה האחריות של כל אחד ואחת, להמשיך עבודה פנימית. המשך עיבוד על ידי הצוות בצורה מסודרת, יכול להיתפס כהגנה ארגונית. כך לפחות הרגשתי אני כשפעם אחת עשינו מפגש צוות חודשיים לאחר סדנא. התפיסה אומרת שהמשך העבודה על הסזורה שנוצרה הנה על היחיד בלבד.

ואם נחזור למה שכתבתי לעייל לגבי פרדתי מסאמיט: "מאותו רגע סיימתי ונפרדתי מהתפקיד הפורמלי באופן מוחלט". אני זוכר שזיכרון הסדנא הראשונה עלה בי ויכולתי לראות ולהרגיש ממש את ההפרדה בין הפרידה מהתפקיד, החיתוך מהתפקיד, לבין המשך הקשר עם העובדים לאורך זמן בחגים ובשמחות. מבקש להציע, שהפרידה מהתפקיד הפורמלי בארגון דומה (וחשוב שתהיה) לחיתוך חבל הטבור הפיזי. כל השאר ממשיך והולך… ממשיך והולך… כאותו חבל טבור רגשי.

המעברים והסזורות שזורים בחיינו בכלל ובחיי הארגון בפרט. הדוגמאות שהבאתי נוגעות במקצת האירועים המתרחשים בארגונים וקשורים למעבר או לפרידה. אנו מנהלים גבולות, אנו מתנהלים בתפקיד אנו מנהלים את הדיאלקטיקה בעולמנו והמושג של סזורה שזור בהם כל הזמן.

וברוח הסזורה נאמר "תם ולא נשלם".