לשמואל ארליך באהבה ובהוקרה
במצב כתיקונו אין לך דבר בטוח יותר מרגש-עצמו של האדם מן האני שלנו עצמנו. אני זה נראה לנו עצמאי, שלם בתוכו, גדור יפה מכל מה שמחוצה לו. אבל מראית זו היא אחיזת עיניים (פרויד, תרבות ללא נחת, ע 119)
Thoughts About a New Subject of Psychoanalysis: The 'iGroup'.
Yossi Triest
בכנס התנסותי[1] שעניינו חקירת תהליכים דינמיים, מודעים ובלתי מודעים, של קבוצות, חזרו חבריה של אחת מקבוצות העבודה הקטנות מהפסקת הצהריים שלהם. כדרכן של קבוצות הם 'מטפטפים' פנימה בעצלתיים, מתעלמים כביכול מן העובדה שהם מאחרים בדקות ספורות כמו גם מן היועץ (Consultant) שכבר היה ישוב בכיסאו. מדובר בקבוצה המונה ארבע נשים ושלושה גברים, בנוסף ליועץ (גבר). ראשונים נכנסים שניים שלובי זרוע: אישה (1) וגבר (A). בעקבותיהם נכנסת אישה (2) ומתיישבת ליד הגבר ומיד אחריה מתיישב משתתף-גבר (B) נוסף. היועץ תוהה בינו לבין עצמו האם הפכה הקבוצה ל'תיבת נוח' בהפסקה. עודנו מפתח 'השערות עבודה' אפשריות באשר לטיבה ומשמעותה של הקונפיגורציה הזוגית הזו, ואשה שלישית (3) נכנסת. מתמהמהת על הסף, בוחנת בעיון רב את הטמפרטורה בלוח הפיקוד של המזגן וכמו לאשר את ההשערה המתגבשת, מתיישבת לבסוף ליד הגבר (B) כשמעברה השני היועץ. ואז נכנסים השניים האחרונים- אישה (4) ומיד אחריה, אץ רץ להגיע הגבר השלישי (C) והאחרון) שגם מקפיד לסגור את הדלת. האישה – עכשיו נעניק לה גם שם: 'אלין' – מספיקה בינתיים להקיף את החדר באופן מופגן בצעדים מדודים ומתיישבת ליד… האישה (1). הגבר שנותר אחרון סוגר את המעגל בשבתו ליד היועץ (מעברו השני). בעוד היועץ מתחיל להיפרד (בצער) מן הפירוש שכבר התנסח בלבו, אומרת 'אלין' לגבר שיושב לידו – 'תגיד אכפת לך להתחלף איתי? השמש מסנוורת אותי ואתה אמרת קודם שאתה אוהב שמש'. והגבר … נוח לרצות, מזנק ממקומו ומתחלף עם אלין. נדמה שכולם נושמים עתה לרווחה, כמו הושב הסדר על כנו; אישה-גבר, אישה-גבר, אישה-גבר, אישה (אלין)-יועץ (גבר)…וחוזר חלילה.
התפיסה לפיה צורת הישיבה של הקבוצה אינה מקרית אלא מביאה לידי ביטוי פנטזיה קולקטיבית לא מודעת, היא הנחת יסוד של הגישה הקרויה 'הקבוצה כשלם'. אך מה מתיר לנו להתייחס אל קבוצה כ'שלם' ומה הופך אותה לכזו? היכן 'יושב' אותו סובייקט-קבוצתי – 'השלם' – המייצג אותה כאילו הייתה ישות בעלת זהות אחידה, כישרון לתיאום פעילות מורכבת ומסונכרנת, רפלקסיה עצמית ואפילו יכולת להתפתחות מ'לידה' דרך 'בגרות' עד 'מוות' (בניס ושפרד, 1111; Saravay 1111; מק-קנזי, 1111)? מהו המנגנון המשגר את אלין להחליף את מקומה על פי כוריאוגרפיה לא מודעת של זוגיות הטרוסקסואלית? ומנגד, קושיה שאולי מאתגרת לא פחות מבחינה פילוסופית: מיהו לאור זאת הסובייקט ('האינדיבידואל') המתכנה 'אלין' שנענתה לקריאתה של הקבוצה – והיכן היא 'יושבת'? לו הייתה רואה עצמה מבחוץ (במקרה זה – מנקודת מבטו של יועץ המצויד בתיאוריה) הייתה עשויה לשאול עצמה (בזעזוע מן הסתם) מי לעזאזל הוא בעליו האמיתי של רצוני? 'היואיל העצמי האמתי (שלי) לקום בבקשה' (טריאסט, 2000).[2]
הסובייקט המתגלם בגוף (של אלין) כשם שהוא מתגלם בגוף-קבוצה ('הקבוצה כשלם'; הרשת החברתית) הוא נושאו של פרק זה.
* * *
בספרו Subjects of Analysis מלווה תומס אוגדן את התנועה הדיאלקטית של התהוות תפיסת הסובייקט האנליטי מאז ימי פרויד, דרך קליין וויניקוט – ועד לכינונו מחדש בשדה הבין-סובייקטיבי של ימינו. הוא בוחן את התהליך בנקודת זמן אותה הוא מגדיר בעקבות T.S. Eliot
The present moment of the past in Psychoanalysis'
הפרק הנוכחי מתכתב עם עבודתם של אוגדן ואחרים בניסיון להתחקות אחר האבולוציה הרעיונית שהובילה להיווצרות דיוקן של סובייקט עכשווי 'היברידי', מבוזר, הקורם עור וגידים במרחב קבוצתי כשם שהקבוצה – ליתר דיוק הקבוצתיות – חיה דרכו כישות 'אחודה'. הענקתי לסובייקט זה את הכינוי – iGroup – בין היתר כדי להצביע על כך שחקירת מהותו קוראת לאחוי הפיצול המסורתי המתקיים בין האינדיבידואל והקבוצה בפסיכואנליזה. צורת הכתיבה מחקה את הגרפיקה של מותג ה iPhone לא רק כגימיק צורני אלא גם כדי לקשור את הטכנולוגיה הסלולרית באופן הדוק למסגרת ה'גוף' החדש, גוף-קבוצה, בתוכו מתגשם סובייקט זה – בחזקת אנלוגיה למערכת העצבים המרכזית המשמשת תשתית ל'מנגנון הנפשי'.
בעוד שהתהוות הסובייקט נדונה בדרך כלל בספרות האנליטית בהקשר דיאדי (כתהליך דיאלקטי המתקיים בין תינוק ואמו או בין אנליטיקאי ואנליזנד – או בהפשטה: בין 'סובייקט' ו'אובייקט'), הנה הפרק הנוכחי רואה את הסובייקט כפונקציה של שדה השיח – או ביתר ספציפיות – המטריקס ((Foulks. התגשמותו, בין אם בגוף-יחיד, כסובייקט 'מרובה' (בעל 'עצמיים מרובים' [בלומברג]; יציר 'קבוצה פנימית' של אינטרוייקטים [אוגדן]) – ובין אם בגוף-רבים, כ'קבוצה-כשלם' ('שלישי-קבוצתי' ההופך את הקבוצה לסובייקט-בפני-עצמו) היא בראש ובראשונה תולדה של רפלקציה (ממקום של 'שלישי') המבצעת תנועה תודעתית של איחוד וייחוד, בחיפושיה אחר הפרטי בכללי והכללי בפרטי – כשהיא מציבה את שניהם על מעין טבעת מוביוס.
דיוקנו של ה iGroup – אף שאעסוק בו בהמשך באופן ספציפי כיליד הרשת החברתית – אינו מוגבל למעשה לקבוצת השתייכות כזו או אחרת, אלא כאמור לצורת התבוננות המאתגרת גבולות והגדרות ומאפיינת כנראה את השיח התרבותי, הפוסט מודרני, בכללותו. זהו 'קנטאואר' (ש'חציו' אינדיבידואל ו'חציו' שגריר של קבוצת השתייכותו) שעשוי לפיכך להיות 'כל-אדם' או 'כל-פציינט' ובלבד שנסכים לראותו בצורה 'מולטי פוקלית' שכזו. כאשר הוא הולך לאיבוד ב'גן השבילים המתפצלים' של הרשת ופוקד את הקליניקה שלנו כפציינט, הוא מציג תמונה סימפטומטית אופיינית כמדומה לבני דורו, הכוללת חוויית 'ריקנות', 'מוות נפשי', 'בלבול זהותי' ותחושה של 'אובדן דרך', באופן שונה כל כך מן הנוירוטיקאן של תחילת המאה הקודמת, שנשא עמו אל הספה את צלב האשמה הנוירוטית על רצח אב ומשאלות אינססטואליות.
על מנת להכיר בו ואותו, על הפסיכואנליזה להטמיע אל תוך ראייתה את האופן שבו מחלחלים חומרי 'המקום שבו אנו חיים' (ויניקוט 1111) אל תוך העולם הפנימי (ואל תוך הקליניקה) – ובד בבד להעז לגרור את ספתה גם 'החוצה', אל כיכרות השוק של העידן הפוסטמודרני ומחקר התרבות כדי לפגוש את הסובייקט הזה במקום חיותו הטבעי – ה Cyberspace.
הביוגרפיה הווירטואלית של הסובייקט האנליטי: מהתגשמות בגוף – להתגשמות ב'רשת'.
ה'סובייקט האנליטי' הוא בריה דיאלקטית[3] מיסודה ועל כן חמקמק במהותו. הוא אינו ניתן לרדוקציה ללא-מודע (בוודאי לא ל'מודעות') ואפילו לא ל'אני' המזוהה עם ה experiencing subject. לא ייפלא שבמהלך השנים הוא משנה פניו ומחליף דיוקנים עם כל מודל ומודל שיוצרת הפסיכואנליזה בדרכה.
שני תנאים יסודיים מכוננים אותו: הסובייקט מופיע תמיד כשהוא מוזח ממרכזו (ומכאן גם בעל יכולת לרפלקסיה עצמית; me-not me). (Ogden, 1111 p. 26).
והתנאי השני: הגדרתו הראשונית כסובייקט ש'זהותו מכוננת על ידי מיניותו הלא מודעת') מחייבת אותו להיזקק לאובייקט על מנת לדעת מיהו – ובה בעת דוחקת בו, מעצם היותו 'סובייקט' להשתחרר מכל הגדרה חיצונית בדרכו לכונן עצמו, מול האובייקט ובאמצעותו, כיצור מובחן ואוטונומי יחסית… וחוזר חלילה (טריאסט, 1111).
התפיסה הדיאלקטית המתוארת להלן מבוססת על פעולת הכרה ושלילה – וכמו כופה על הסובייקט תנועת התהוות והשתנות מתמדת בניסיון למצוא פתרונות, חלקיים מעצם טבעם, לסתירות מושגיות וללאקונות קליניות כאחד. ניתן לדמותה לתנועתה של מטוטלת המתנודדת הלוך ושוב בין קוטב האובייקט וקוטב הסובייקט בלי לשוב בהכרח על עקביה. מכוחה משתנה מיקום האובייקט ביחס לסובייקט ומתחלפים דיוקניו, בכל מודל ומודל כשהוא מתגלם כל פעם במדיום אחר; בגוף, ביחסי אובייקט, בדיאדה הבין-סובייקטיבית ולבסוף – במטריקס. למרות סתירות מובנות ונסיגות בלתי נמנעות, שאינן מאפשרות סכימה פשוטה של דמויותיו, הוא 'צובר נפח' ונעשה בהדרגה 'שלם' יותר ככל שהוא מוגדר על ממדים רבים יותר.
ה iGroup מהווה חוליה בשרשרת שראשיתה בסילוק האובייקט משדה הראיה של הפציינט והתיאוריה כאחד. בנקודה זו מוצב האובייקט כישות אנונימית, מוכללת, נטולת פנים – הממוקמת בעמדה אותה מכנה אוגדן Presence in absence and absence in presence. (אוגדן, 1111 ע ). בהעדר 'זולת' – הגוף הוא האובייקט אותו תר הסובייקט כשהליבידו שלו מתנחל בו בהדרגה ב'אזורים הארוגניים' (פרויד, 1905)
מכאן ואילך מתחיל סיפור 'שיבתו של האובייקט'; תחילה כייצוג פנימי – כאשר מודל יחסי האובייקט של מלאני קליין מציב אותו 'בפנים', כמטריצה של ייצוגי עצמי וייצוגי אובייקט המכוננת את הסובייקט – בעוד פסיכולוגיית האגו האמריקאית מציבה אותו כביכול מ'נגד' לסובייקט, כבסיס ליצירת נפרדות ואינדיבידואציה; בגלגול הבא מופיע האובייקט כממשי. אצל ויניקוט הוא מוצב 'בין לבין', במרחב ביניים המוגדר כ'לא בפנים ולא בחוץ וגם בפנים וגם בחוץ'; אצל קוהוט הוא מופיע כישות חדשה המוחקת את מרחב הביניים ביוצרה את ה- selfobject, ספק אובייקט ספק סובייקט, ספק גם וגם; בתחנה הבאה הופך האובייקט לסובייקט בפני עצמו – וכאן מגיע ההיפוך אחרון לפי שעה בו עוסק פרק זה – האובייקט המכונן את הסובייקט והאובייקט כאחד שוב אינו תחום בגבולות ברורים אלא מוצג כ'שדה' בין-סובייקטיבי – כ'שלישי רפלקטיבי' המכיל מעצם טבעו הן את ייצוגי האובייקט והן את ייצוגי הסובייקט כשהוא מטשטש את מרחבי הגבול ביניהם. 'פתרון' (חדש, בעייתי, מסקרן) זה שבניגוד לקודמיו מבוסס על דה-קונסטרוקציה של מושג הגבול, מוליד את ה iGroup .
גלגולי מושג הלא מודע וסוגיית תיחום הסובייקט
הצבת ה'שדה' כמצע (כאובייקט) המכונן את הסובייקט העכשווי אינה מתחוללת בחלל ריק. היא נוגעת לאופן שבו 'פירק' חקר ה'לא-מודע' את מושג הסובייקט. כזכור בתחילה תואר הלא מודע בעיקר כתוכן המצוי בקופסת הגוף של היחיד; אחר כך כמערכת (המודל הטופוגרפי) המקיימת תקשורת-פנים בין הסטרוקטורות, ורק בהמשך הוא זוכה להגדרה מחדש כ'מערך תקשורת אינטרסובייקטיבי', עם הצגת ה Projective Identification (מלאני קליין, 1111) (אוגדן ואחרים 1111). מרגע הופעתה על במת התיאוריה שוב לא ניתן לתחום את הסובייקט בגבולות גופו בלבד. בשלב ראשון נדונה התופעה במסגרת דיאדה בלבד (אם-תינוק; אנליטקיאי-אנליזנט) אך העדויות המוצקות לפיה הקבוצה מסוגלת לתאם את מהלכיה ואפילו לשקול את צעדיה 'ללא מילים' ואף ללא מודעות, הולידה את הקונספט של ה'לא-מודע הקבוצתי'. הבעיה העיקרית עם רעיון זה היא שלא ניתן לאתר את ה'מנגנון') שעליו ניתן לבסס השערות לגבי דרך פעולתו – אלא אם כן רואים את ה'קישוריות' כתכונת יסוד של המינד האנושי (לו ארון, 1111) (ככלות הכול ניתן להניח שהמיינד האנושי יודע לעשות את מה שכל טלפון סלולרי ומחשב נייד יודעים לעשות – דהיינו לאתר רשתות Wi-Fi' ' ובסביבה ולהתביית עליהן). ניצניה של מחשבה זו כבר הועלו למעשה על ידי פרויד ב 1915 כאשר כתב:
"It is a very remarkable thing that the Ucs. of one human being can react upon that of another, without passing through the Cs." (Freud, The Unconscious, 1915. P. 194)
ואכן, הקבוצה הגדולה של ההמון התגלתה כבר ב 1921 כ'דרך מלך' אל הלא מודע' ה'קולקטיבי' – לא פחות משהחלום נמצא כמפלס את הדרך ללא מודע 'הפרטי':
כותב לה בון: (רוח ההמון, 1895; מצוטט אצל פרויד)
"הדבר המופלא ביותר בהמון פסיכולוגי הוא שיהיו אשר יהיו היחידים המרכיבים אותו (מבחינת עיסוקם, אופים או משכלם), כבר מעצם היותם להמון נקנית להם כעין נפש קיבוצית (ההדגשה שלי, י.ט.) שמכוחה הם חשים, חושבים ופועלים בצורה שונה משהיה כל אחד מהם חש, חושב ופועל אילו עמד לבדו. (פרויד, 1921, ע' )
מכאן ואילך מתגשם הסובייקט לא רק ביחיד ולא רק בדיאדה אלא גם בקבוצות גדולות וקטנות (ביון 1111 פרויד 1921); ביחסים בין-קבוצות (א.ק. רייס ואריק מילר 1111) –ולבסוף ב'מטריקס' (Foulks) – רשת התקשורת הלא מודעת המשתרעת אל עבר האינסוף.
המטריקס חשוב במיוחד לענייננו והוגדר על ידי הוגו – פוקס כדלקמן:
[The Matrix is]… a web of communication and relationship in a given group. It is the common shared ground which ultimately determines the meaning and significance of all events and upon which all communications and interpretations, verbal and non-verbal, rest" (Foulkes 1964: 292).
ערוצי התקשורת המטריציאלית מקודדים על ידי ביולוגיה, אנטומיה ופיזיולוגיה לצד שפה, תרבות ומערכים חברתיים. כותבים נוספים כמו ארל הופר, פרחאן דלל וומיק וולקאן ואחרים (1111 1111 1111) תרמו כל אחד בדרכו להגדרות המתפתחות של ה'מטריקס' תוך הדגשת העובדה שהלא מודע הקולקטיבי נבדל מן הלא מודע החברתי ו'התרבותי' כאחד – ואינו מהווה רק 'מיכל' לנורמות ומנהגים, טראומות או תהילות נבחרות של חברה ספציפית (תכנים), אלא מבנה את יחסי הכוח בין סוגי שיח שונים ומכתיב את דרך ניהולם באופן לא מודע.
הגדרת ה'לא מודע' כרשת היפותטית המתארת למעשה את תכונת הקישוריות בין מיינד למיינד ומשתרעת לפיכך אל האינסוף, כמו השלימה תנועה מעגלית ספיראלית של התפתחות הסובייקט כיוון שהיא חוזרת אל ה'לא מודע' של היחיד במעלה גבוהה יותר ומורכבת לאין שיעור. מטה בלנקו הוא שיצר את החיבור כאשר הגדיר בעקבות פרויד את חוקי הא-לוגיקה של החשיבה הלא מודעת שניסח פרויד (1900; 1913) במונחים של אקסיומות מתחום המתמטיקה של האינסוף – ממש כמו המטריקס. האדם התר את מרחבי האינסוף של הרשת מוצא את עצמו לאור זאת מתבונן עמוק פנימה אל תהומות הלא מודע של עצמו. בכך למעשה ביטלה תפיסת ה'רשת' את האבחנה בין לא מודע 'אישי' (בפנים) ו'קולקטיבי' (בחוץ) וכמו אוששה את קביעתו של נורברט אליאס:
"… Individual and society cannot be separated, they just represent different levels of observation". (Elias 1990: 82-83).
'והיינו כולנו כאחד' – הפרספקטיבה של האיחוד והריבוי
'כשמדברים על אדם מדברים עליו יחד עם סך כל החוויות התרבותיות שלו. השלם יוצר חידה.' כותב ויניקוט (1111).
כיצד ניתן להבין לאור הנאמר לעיל את חידת ריבוי פניו של הסובייקט כפי שהם מתגלמים בדיוקנו של ה iGroup? מה הופך אותו ל'מרובה'? ל'מבוזר' בעוד הקבוצה שבה הוא מתגלם 'מתמצקת' לאחדות?
הפרספקטיבה המאפשרת את שתי התפיסות טמונה כנראה בראש ובראשונה ב'עין המתבונן'. כאשר הוא תר אחר הריבוי בתוך הופעת היחיד הוא בורא את הסובייקט המבוזר. כאשר הוא תר אחר המכנה המשותף המאחד את שלל התופעות (והמשמעויות) שנדגמות בכל רגע נתון בחיי קבוצה – הוא מגלה את הקבוצה כשלם. יש לזכור כי ככל שמדובר בסובייקט – הרפלקסיה העצמית היא גורם מהותי בכינונו – בין אם מדובר ברובד ההמשגתי ובין אם ברובד הפסיכולוגי – חווייתי.
גוף ראשון-רבים
התפיסה לפיה הסובייקט (כאינדיבידואל) מכונן על ידי ריבוי של גורמים או 'קבוצה פנימית' של אובייקטים (אינטרוייקטים) מסתמנת לאחרונה כ'מגמה' ברפלקסיה המטה-פסיכולוגית של הפסיכואנליזה. הורתה בין השאר בתחושה שתיאוריית הקיבעון של פרויד והקרקטולוגיה האישיותית (המשמשים בין השאר בסיס לפסיכו-דיאגנוסטיקה הפסיכואנליטית המוכרת) אינם מצליחים להכיל את המנעד הרחב של השונות המובנית, המאפיינת את עושר הקיום האנושי. דניאל סטרן (1111) הציע לבחון הנושא מחדש דרך המשגה של 'מרחבי עצמי' שונים ובלתי תלויים יחסית אלו באלו. אוגדן בפרשנותו על מלאני קליין, מתאר את הסובייקט כפועל יוצא של הפנמה של מערכות (רשתות) מורכבות של יחסי אני-אובייקט, היוצרים בעצם קבוצות התייחסות פנימית של ייצוגי עצמי וייצוגי אובייקט (לפעמים ייצוגים שונים של אותו אובייקט במערכות יחסים שונות). לכך ניתן להוסיף את בלומברג (1111) הבוחן את הסובייקט כבעל 'עצמיים מרובים' ורואה ערך קליני בהתמקדות ב'מצבי עצמי'. העדפת הריבוי, ה'גם וגם', מסתמנת כבחירה האתית והאסתטית של הפוסט מודרניזם – ותפיסות פסיכואנליטית אלו משקפות השפעות אלו – גם אם אינן מספקות בהכרח פתרון מספק לבעיה.
הקבוצה כשלם:
הטענה שהמתבונן הוא זה שבעצם גם יוצר את הקבוצה כ'שלם' הלכה למעשה, אומצה על ידי ביון עצמו, כאשר הסביר שראיית אוסף של יחידים כאילו הם מקשה אחת היא למעשה תולדה של אילוזיה משותפת של חברי הקבוצה, שמחמת הרגרסיה העמוקה בה הם נתונים מאבדים את תודעת האינדיבידואליות שלהם (ביון, התנסויות בקבוצות, 1111). עם זאת, העובדה ש-כ-ו-ל-ם שותפים לאותה תפיסה של הקבוצה, הופכת אותה באופן פרדוכסלי לישות פסיכולוגית ממשית שאכן מהווה 'שלם-הגדול-מסכום חלקיו' (ביון, 1111).
ל Projective identification יש תפקיד מרכזי בכך:
כותב אוגדן:
Projective identification is understood as a psychological-interpersonal process in which there is a partial collapse of the dialectic of subjectivity and intersubjectivity. The form of intersubjective third that is generated in projective identification is one in which the individual subjectivities… to a degree and for a time are subsumed in (subjugated by) the newly created analytic third (Ogden, p. 9)
במקור התייחס הציטוט לדיאדה ואין להערכתי מניעה להסב אותו גם לקבוצה. גם השלישי האנליטי ניתן להמרה ב'שלישי קבוצתי' – זה המוליד את הקבוצה 'כשלם' (האותיות המוטות- תוספת שלי):
The [analytic third] group-third is not only a form of experience… it is at the same time a form of experiencing I-ness in which (through which) [Analyst and analysand]… subjects (the group)… become other than who they had been to that point.
ה iGroup
שאלת הקשר בין היחיד והקבוצה וטיב השפעות הגומלין המתקיימות ביניהם היא מהותית לדיוננו – ושלושה נרטיבים מרכזיים ניסו לתאר ולהסביר אותה: הרגרסיה לדמות האב הקדמון של פרויד (וממשיכיו); הרגרסיה לדמות האם הארכאית של ביון (וממשיכיו); והצגת החוויה התרבותית כ'משחק' המתקיים במרחב הפוטנציאלי שבין סובייקט ואובייקט. המשותף לשלושתם: הקושי לייצג את המייחד לצד המאחד (על אף הקיטוב הדיאלקטי המכונן אותם) בלי לייתר אף אחד מהם. הנרטיב של פרויד 'מוחץ' את האינדיבידואל; הנרטיב של ביון מנסה לייצג אותו בדוחק באמצעות מושג ה valency מול כוחה העצום של הקבוצה-אם. ה- iGroup נולד להשערתי בניסיון להציל את ייצוג האינדיבידואל והקבוצה כאחד – וכמובן מסתכן באובדן שניהם.
פרויד מתאר את התקבצות היחידים להמון כדרמה אדיפאלית ארכאית שבמרכזה ניצבת רגרסיה לדמות-אב-עריץ ונערץ. כוחו הגדול גורם לבני ההמון להתמסר/להיכנע לו ובתמורה לחסות בצל כוחו המאגי… אפילו האגרסיה האינהרנטית הטמונה בכל מערכת יחסים נדחקת לשוליים ומכוונת כנגד המונים אחרים… עד שקצה נפשו של ההמון בחוויית הסירוס ואז היא מופנית פנימה ומביאה לרציחתו. הרצח מפרק לא רק את רקמת החיבור של הלכידות השבטית אלא מאיים להרוס גם את הארגון הפנימי של הסובייקטים המרכיבים את ההמון – תופעה המחוללת פאניקה שלאחריה מתחיל תהליך התארגנות מחדש במסגרת בתי- אב . אלה מהווים גרסה חיוורת של המבנה המקורי אך מעניקים יותר חופש ואוטונומיה לבני השבט.
הטרנספורמציה המתחוללת ב"יחיד השרוי בתוך ההמון" תוארה בעקבות לה בון כמעין תהליך היפנוטי המוביל ל"חדלון האישיות המודעת, שליטת האישיות הלא מודעת, התכוונות המחשבות והרגשים באותו הכיוון מכוח ההשאה (סוגסטיה) וההדבקה, נטייה להגשים לאלתר את הרעיונות המושאים. שוב אין היחיד הוא גופו. הוא נהפך לאוטומט נטול רצון" (לה ביון עמ' 24 ).
התמוססות הגבולות בין (ייצוגי) סובייקט ו(ייצוגי) אובייקט (רגרסיה אופקית) ותהליכי הזדהות והפנמה עם המנהיג כאידאל-אני מסבירים את טשטוש הזהות ואובדן הייחודיות. התמוססות הגבולות בין הסטרוקטורות (רגרסיה אנכית) מסבירה את הצפת התכנים של הלא-מודע (בהמשך – האיד), כפועל יוצא של התרופפות הפיקוח של 'האני העליון' בחסות האנונימיות שמספק ההמון. למעשה די באנונימיות כדי להסביר את ההתפרצות הדחפית על פי עקרון העונג. התוצאה התמוססות היחיד בתוך ההמון[4].
ביון מתאר את הקבוצה כאם ארכאית ואת חבריה כמצויים בנסיגה עמוקה למחוזות פרה אדיפליים. זו מסבירה עבורו הן את חוסר המובחנות המאפיינת אותם, הן את הנטייה ל Projective Identification, הן את השימוש בגוף-הקבוצה/האם כ Toilet Brest – לאמור, מיכל ל Split-off parts שהאינדיבידואלים מסרבים להכיר בעלות עליהם ומשליכים מהם והלאה אל תוך ה'האם-קבוצה' כמו הייתה אובייקט חיצוני ונפרד מהם (Group Mentality) – והן את נסיגת הקבוצה מן המציאות (המיוצגת על ידי 'קבוצת העבודה') לעולם של פנטזיות (קבוצת 'השערות –היסוד' : dependency, Fight & Flight, Pairing and Later also One-ness and Me-ness.) .
האינדיבידואליות מיוצגת על ידי מונח ה Valency המתאר את נטייתו האפריורית של היחיד לקחת חלק ב'תסריטים' השונים של הפנטזיות. בדיעבד ניתן לראות מאפיין זה כמייצג גם אסטרטגיות התקשרות (Attachment) לא מודעות אל האם (ה'שד הטוב' ו'הרע'. מבנה-גג נחוץ על מנת לגשר ולפשר בין צרכי היחיד והמנטליות הקבוצתית (הלא מודעת) – זוהי ה'תרבות.
קבוצה גדולה (המון) נתפסת כאם 'נטולת פנים' (Faceless Mother) – דימוי שאין אימתני ממנו (פייר טורקה 1111). לא חרדת הסירוס – כי אם אימת האניהילציה וכוחה המאגי של האם נטולת הפנים לשדוד את זהויות חברי הקבוצה, הם אלה שמחוללים את הרגרסיה – בין אם זו תוביל בסופו של דבר לגיוס הגנות מאניות או סכיזו-פרנואידיות; בין אם תוביל את הקבוצה לאורגיה המונית, פוגרום, קונצרט רוק או להבדיל ג'נוסייד.
התפיסה השלישית מוצעת על ידי ויניקוט כשהוא מייחס ל'סביבה' (בהשאלה- לקבוצה) את תפקיד האם המעניקה זהות לתינוקה . הדבר בא לידי ביטוי בתיאור ה'מקום בו אנו חיים' כמרחב-פוטנציאלי של משחק שיש בו איכויות מגדלות ומיטיבות המאפשרות את 'משחק' התרבות (בשונה לדגשים שנתנו פרויד וביון).
"אני חושב על דבר מה המצוי במאגר המשותף של האנושות שיחידים וקבוצות יכולים להרים לו תרומה, וכולנו יכולים לדלות ממנו – אם יש לנו מקום כלשהו לשים בו את מה שאנו מוצאים (הדגשה במקור)" כותב וויניקוט (מיקומה של החוויה התרבותית, ע' 117).
"אך מהו בדיוק מקום זה?" – הוא מקשה, "…היכן אנו נמצאים (אם בכלל במקום כלשהו) בשעה שאנו עושים את הדברים שאנו עושים"…? ["השתמשנו במושג פנימי וחיצוני, אבל אנו רוצים מושג שלישי… ]; ולא פחות חשוב: "האם תצמח לנו תועלת מבדיקת אפשרות קיומו של מקום שהן המונח 'פנימי והן המונח 'חיצוני' אינם מתארים אותו כראוי?" (וויניקוט, "המקום בו אנו חיים", משחק ומציאות, ע' 123).
מיקומה של חוויה תרבותית הוגדר "במרחב הפוטנציאלי שבין אדם ובין סביבתו (שראשיתה היא האובייקט)…" (ע' 118). " …זה המצוי "בין אם לתינוק, בין ילד למשפחה… ובין יחיד לחברה או לעולם" וקיומו "תלוי בהתנסות המביאה לאימון…" זהו מרחב המשתרע בין "האובייקט הסובייקטיבי והאובייקט הנתפס אובייקטיבית, בין הרחבות של אני (me-extensions) ובין הלא-אני" (וויניקוט, ע' 118).
ספק בליבי אם ויניקוט יכול היה לחזות כר מוצלח יותר 'להרחבות של האני' ולהדמיית ה'מרחב הפוטנציאלי' כמקום 'למשחק' התהוותו של הסובייקט, מאשר 'חלל הסייבר' (ה- Cyber space) ערש הולדתו של ה iGroup.
תיאוריו הרלוונטיים מתמיד של לה-בון ואימת האניהילציה של הסובייקט לנוכח האם נטולת הפנים של הקבוצה הגדולה (ומרחב החיים המודרניים) מייצגים תרבויות קבוצתיות שהורתן בהעברה קולקטיבית עוצמתית – חיובית ו/או שלילית – על דמות מנהיג הנתפסת כסמכות ארכאית וכסובייקט-יודע-כל; למעשה זהו סובייקט המייצג את ההמון כולו. הוא פניו.
אין תימה שחווית האדם בהמון תוארה כמיטלטלת בין תחושה אקסטטית-ליבידינאלית-אוקיאנית (לה בון; פרויד 1921) של השתייכות, כוח ועוצמה 'גדולים מהחיים' (קול המון כקול שדי) – לתחושה רודפנית-פארנואידית-רומסנית שמקורה בכך שהקבוצה הגדולה מזהה 'אויב', דמיוני או אמיתי; חיצוני או פנימי, ויוצאת למגרו- כמעט תמיד תחת אידיאלוגיזציה דתית-לאומית 'גבוהה 'כביכול.
אלא שבדור הנוכחי נוצרה לכאורה תרבות קבוצה חדשה. אפשר שניתן לייחס את השינוי לפריצת הדרך הטכנולוגית שיצרה תשתית (בבחינת תנאי הכרחי אך לא מספיק) למהפך תודעתי ופסיכולוגי ביחס לסמכות ששוב אינה מזוהה כ'סובייקט-האמור-לדעת (מות 'האב'); ה- Faceless mother האימתנית קיבלה פנים בזכות ה – Facebook .
הקונפיגורציה החדשה כמו נטלה מן הקבוצה הגדולה את המאפיין העיקרי שלה – האנונימיות והציבה במקומה מסמני זהות וקשר וירטואליים. הסובייקט 'קיבל פנים' מבלי שיידרש לפגוש את זולתו 'פנים-אל-פנים'.
התוצאה מרחיקת לכת. ה'רשת החברתית ' (הפייסבוק ודומיו) ולא דמות המנהיג הפכה להיות האובייקט המכונן את הסובייקט בו מדובר בגלגול הנוכחי. היא מארגנת עצמה כקבוצת-ענק של selfies, ביוצרה ספק אשליה-ספק מציאות, לפיה מדובר בהמון שבו 'לכל אדם יש שם' (כלומר זהות) – וכי המון זה (שקולו כקול שדי) עומד לרשות היחידים המרכיבים אותה כמעין מקהלה יוונית ((Me-ness. בין הרגרסיה לדמות האב והרגרסיה לדמות האם, כמו נפתחה אפשרות שלישית של רגרסיה אל peers – המכחישים בהדדיותם את האסימטריה המובנית של יחסי סמכות. כפועל יוצא הקבוצה אינה נתפסת כרודפנית בהכרח אלא כסוג של selfobject – מראה קולקטיבית עצומת ממדים, המצופה לאשר ליחידים המרכיבים אותה את עצמיותם ((Like.
שלושה גורמים מכוננים את המערך המשחקי (לשון ויניקוט) החדש שעליו מתבססת תרבות ה iGroup:
תפיסה דיפוזית של מושג הגבול (בעיקר זמן ומקום);
תופעה זו מונחת ביסוד הערבוב המתעתע בין פנים וחוץ, 'גבוה' ו'נמוך', העתק ומקור, אמת ובדיה, ואפילו סובייקט ואובייקט. בין מאפייניה המרכזיים:
חווית הבו-זמניות של הקיום; ה iGroup חי במסך מפוצל. כיוון שהוא אינו כבול למגבלות גופו הוא חווה חירות ממכרת להימצא ב'כל-מקום' בו זמנית. ואולם… בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא מועד לסבול מחרדה חדשה: FIMO (Fear of missing out). כפועל יוצא מסגל לעצמו ה iGroup תכונות שניתן לראות בהן בתנאים מסוימים 'יכולת' ובתנאים אחרים דיספונקציה; פיצול קשב (הכרחי למי שחי במסך מפוצל); רידוד רגשי (הכרחי למי שחשוף בו זמנית לאירועים שיוצרים מנעד בלתי אפשרי של רגשות סותרים); שטחיות כאדפטציה לפריסה לרוחב; קוצר רוח לתהליכי עומק ארוכים לנוכח הדרישה והיכולת לכאורה למתן סיפוק מידי.
טשטוש האבחנה בין מציאות ודמיון[5] – שאליה נלווה אפילו טשטוש הגבול בין חי ודומם. מעניין לציין בהקשר זה שגם מדעי הטבע החלו לעסוק באפשרויות שעד כה נראו דמיוניות (ע"ע: החתול החי-מת של שרדינגר; יקומים מקבילים; חיי נצח; בריאת אדם במעבדה ועוד).
אקסטרנליזציה ואבקואציה של מערכים נפשיים השייכים לכאורה לעולם הפנימי: כשם שתכני מחשב מאוחסנים כיום 'בענן' כך ממירות פונקציות חברתיות את הפונקציות הרגולטוריות הפנימיות והרשת החברתית מגויסת כמעין Auxiliary self של ה iGroup. לדוגמא:
את מקום הבושה לגבי מימוש צרכים נרקיסיסטיים מחליף תהליך של shaming .
ה'סתם' יוצא לאתרי הפורנו כמו גם ל'כיכרות' שלוחות הרסן של הטוקבקיסטים.
האני העליון – מצטייר כמנותק יחסית מאמות מידה מוסריות אפריוריות ו'הרייטינג' כמו ירש את מקומו.
קריסת ייצוג הסמכות 'ההורית' (כסובייקט האמור לדעת).
היפוך יחסי הכוח בין דור הילדים ודור ההורים (מהגרים עילגים בעולם הטכנולוגיה) והעדר הכרה בסמכות חיצונית כסובייקט-האמור-לדעת, משחרר את הסובייקט מצד אחד מתלות אינפנטילית אך בה בעת מציב את 'הוד מעלתו העצמי'[6] וקבוצת העמיתים 'להיות ה'סמכות הקובעת'. במובן מסוים נרקמת לעינינו גרסה חדשה של מהפכה קרטזיאנית שהפעם לא מכתירה את 'האני החושב' כבסיס קיומו של הסובייקט – אלא את 'העצמי החווה'. תהליך זה עשוי היה להעיד על התפתחות אלמלא היה כרוך בהכחשת צרכי האחר. 'אמריקה תחילה' של טראמפ (תגובת היפוך ל: 'אל תשאל מה אמריקה יכולה לעשות בשבילך אלא מה אתה יכול לעשות השביל אמריקה') אינה אלא ואריאציה על 'אני תחילה'. אני נרקיסי זה שזכה ללגיטימציה אינו בנוי עוד לדחיית סיפוק; אינו מכיר בתקפותן של עובדות מוצקות ככל שתהיינה ואינו משלים יותר עם מציאות חיצונית שאינה בשליטתו; 'אני רוצה משמע אני קיים'.
ועוד: בהעדר סמכות מוסכמת אין גם צורך/יכולת להכריע בין אפשרויות. כיוון ש'הכול הולך' יש למצוא דרך לחיות עם סתירות מובנות. בגרסה הרגרסיבית-פתולוגית לא מדובר בהכרה במבנה הדיאלקטי של החשיבה אלא פשוט בהתעלמות מסתירות ומפלט מקבלת הכרעות מחייבות.
סיפוק צרכי התלות: לנוכח האינסופיות של שדה האפשרויות והחרדה הקיומית הקשה המתלווה לכך, נוצרו אפשרויות חדשות של סיפוק צרכי תלות ינקותיים ב'גרסת מציאות' – לא במעט בזכות טכנולוגיית האל-חוט. זו ציידה את הסובייקט המערבי במעין אובייקט-מעבר – הטלפון הסלולרי (שתוכנן בערמומיות כך שיינשא באופן תמידי בידו של בעליו). ה'קישוריות' של המכשיר מאפשרת להיות מנוטר בכל עת על ידי ישויות עלומות.[7] נדמה שעבור ה iGroup יותר משיש בכך כדי לעורר פרנויה אורווליאנית יש בעובדה זו כדי להקטין בצורה משמעותית את חרדת הנטישה והבדידות הקיומית שהוא חש.
כמה הרהורים אקטואליים-פרקטיים לסיום
תיאור דיוקנו של ה iGroup מציב את הפסיכואנליזה בפני דילמה קשה. מצד אחד עשוי המבנה החדש להעיד על הבשלה התפתחותית של הסובייקט מצד שני רוב מאפייניו מזכירים הפרעות אישיות עמוקות על פי אמות מידה פסיכו-דיאגנוסטיות מקובלות. האם הראוותנות והמציצנות שהפכו לנורמה ופרקטיקה חברתית שגורה עושות אותו 'פרוורטי', או שמא מחייבות עיון מחדש בטיבה של הפרעה זו? האם פיצול-הקשב המאפיין אותו הוא 'הפרעת קשב' או שמא סוג של כישרון המעיד על יכולת הסתגלותית נרכשת? האם זיקתו של הסובייקט לגוף שאינו מכיל אותו, כפי שתוארה, מציבה אותו על 'הרצף האוטיסטי'? האם תפיסת המציאות הרופפת שלו וקריסת המרחק שבין מסמן ומסומן (Symbolic equation ) מגדירה אותו כ'פסיכוטי'? האם התמקדותו בעצמו מסמנת אותו כהפרעת אישיות נרקיסיסטית – או בקיצור: האם יש לראות ב iGroup מוטציה פתוגנית?
נדמה שעל הפסיכואנליזה – כדיסציפלינה שעל הגבול – להימנע מ'פסיכו-פתולוגיזציה' נמהרת מדי. מלבד העובדה ששינויי התרבות הם עובדה קיימת, הרי שהם עשויים להעיד על אבולוציה בתפיסת האדם את עצמו בזיקתו לסביבה (החברתית, האובייקטלית) בה הוא חי. אך באותה נשימה אל לה לפסיכואנליזה להירתע מפני הצבעה על הסכנות האורבות לנפש 'במקום החדש בו אנו חיים'. 'הגוף' כמיכל בטוח לעצמי, ה'עור הנפשי' המחזיק את גבולותיו; המחויבות לאמת ולקשר בין מילים למציאות; הצורך ביחסים משמעותיים ובמגע רגשי אותנטי – כל אלה היו ונשארו 'מאבות המזון' של בריאות נפשית והחלפתם ב junk food המציע קלוריות ריקות באופן ממכר, מסוכנת.
מפרספקטיבה קלינית היכולת לראות את הסובייקט באופן רב-ממדי כאינדיבידואל וכישות קבוצתית כאחד – עשויה להעמיק את הבנתנו לנפש האדם. הווינייטה בה פתחתי מחדדת את חשיבות בירור הקשר בין ה'לא מודע' של היחיד לזה של הקבוצה.
בהמשך הסישן קולטת אלין כיצד היסטוריה משפחתית שלמה קמה לתחיה דרכה באקט הלא מודע של החלפת המקום. מסתבר כי 'החלפת מקום' אקראית וסתמית לחלוטין עם אחותה, בתור לאוכל, הצילה בסופו של דבר את אמה ממוות מתאי הגזים והייתה למיתוס משפחתי שריחף כצל כבד על המשפחה כל ימי חייה של האם. ההבנה שמדובר באקט שמשמעותו 'הצלה' אפשרה במקביל להבין את כל 'מערך הזוגיות' כניסיון של הקבוצה להציל עצמה מפני תופעה של 'שעירות לעזאזל' שהתרחשה בסישן הקודם ונתפסה כמסתבר על ידי מספר חברי קבוצה כאיום של 'הוצאה להורג' של משתתפת.
מטבע הדברים קשה להעריך את השפעותיו של שינוי תרבותי תוך כדי התרחשותו. הנחת העבודה המוצעת כאן היא כי התרבות הקלילה-נהנתנית-מתענגת כביכול של קבוצת 'הסלפי', יוצרת תחתיה רובד אפל, לא מודע (ברמת ה'מנטאליות') שאל תוכו מתנקזים מחירי 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום' ב – .cyberspace הא ראיה: בעולם המקל ראש בהגדרות – מוקמות גדרות (וחומות אבן וברזל) גבוהות מאי פעם (אחת כזו חוצה את ישראל מקצה אל קצה; אחרת מוקמת בין אמריקה ומקסיקו); דעאש – לפחות לתפיסת המתבונן המערבי – כמו גחה מן 'המנהרות' של הלא מודע הפרה-היסטורי, הארכאי ביותר, עם פרקטיקה אנאכרוניסטית לחלוטין של 'עריפת ראשים' היישר לתוך 'שידור חי' של ה- CNN. בעולם החוגג את הגלובליזציה ומפאר את החופש האישי להשתחרר ממועקת זהות קיבוצית (לאום, דת, מגדר) מתעצם הטרור וכובש לעצמו דריסת רגל בכל חלקה טובה. האם יש לפסיכואנליזה מה לומר על כל זאת? תשובה אפשרית טמונה בהבנת עולמו של ה iGroup ובדיאלקטיקה 'קשר-זהות' (תסמונת 'רומיאו ויוליה'[8]). הזהות זקוקה למצע של קשר על מנת להתגבש – אך 'הקשר' מעצם טבעו מגביל את היכולת לבחור זהות (דתית, מגדרית, לאומית) ולתת לה ביטוי. בעוד הגלובליזציה מאדירה את הקשר והשיתוף בהפכה את העולם ל'כפר אחד קטן' שכל תושביו ששים לכאורה להשיל מעליהם את סממני הזהות הקיבוצית – לאום, מוצא, דת, תרבות לטובת הצטופפות תחת דגל המקדונלנדס על פי משנת 'החיים הטובים' של קוקה קולה – מתעצמות מחדש הדתות ומתגבר הטרור. שתי אלו מחזירות בדלת האחורית את המחויבות לזהות על חשבון הקשר. הטרור, יש לזכור אונס את הסובייקט (המערבי) לחזור ולהזדהות, ירצה או לא, עם כל אותם סממני זהות שיוכית שהיה שמח ככל הנראה להתכחש להן. בהתעלמו מן הפרסונאלי הוא מכוון את התקפותיו לאזרחים רק מעצם היותם מזוהים כ'נשאים' של סממני זהות קיבוצית – לאום, דת, אתניות וכו' (התקפה על אוטובוס של 'תיירים מערביים'; בית כנסת; מועדון רוק וכן הלאה) – בדיוק אותם סממנים שהגלובליזציה מנסה לטשטש לטובת האחדות (הרדודה והמדומה; עיינו ערך ברקזיט)
נוכחותה של החשיבה הפסיכואנליטית גם מחוץ לקליניקה נראית לי איפה חשובה מתמיד והערכתי היא שהכללת דיוקנו של ה iGroup ב'ספר הפנים' של 'דיוקני-הסובייקט' שהעמידה הפסיכואנליזה לדורותיה, עשויה לתרום במישרין או בעקיפין, לשמירתה כגוף רלוונטי ומשפיע גם בימים אלה בהם הפוסט-מודרניזם 'מטיל ספק בתיאוריות הגדולות' ומבכה (בדמעות תנין?) את 'מותו של הסובייקט' (גורביץ, פוסטמודרניזם, 18) – לפחות זה שנהג לנחות על ספתנו עד כה.
[1] על פי מודל הכנס של טביסטוק. כנסים אינטנסיביים אלו המתקיימים מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, פותחו על ידי אריק מילר וא.ק. רייס בהשראת עבודתם של וילפרד ביון וקורט לוין. מדובר בכנס האורך שבוע עד שבועיים הכנס מתפקד כ'ארגון למידה זמני' המורכב ככוורת של קבוצות שונות בהרכבן, במטלותיהן ובמטרותיהם לצורך חקירת התהליכים הדינמיים, המודעים והבלתי מודעים המתרחשים בין ובתוך הקבוצות השונות. (ראו פירוט בפרק 16)
[2] בהמשך הסישן קולטת אלין כיצד היסטוריה משפחתית שלמה קמה לתחיה דרכה באקט הלא מודע של החלפת המקום. מסתבר כי 'החלפת מקום' אקראית וסתמית לחלוטין עם אחותה, בתור לאוכל, הצילה בסופו של דבר את אמה ממוות מתאי הגזים והייתה למיתוס משפחתי שריחף כצל כבד על המשפחה כל ימי חייה של האם. ההבנה שמדובר באקט שמשמעותו 'הצלה' אפשרה במקביל להבין את כל 'מערך הזוגיות' כניסיון של הקבוצה להציל עצמה מפני תופעה של 'שעירות לעזאזל' שהתרחשה בסישן הקודם ונתפסה כמסתבר על ידי מספר חברי קבוצה כאיום של 'הוצאה להורג' של משתתפת.
[3] הגדרת-עבודה של אוגדן למונח דיאלקטיקה תשמש אותנו כאן:
"Dialectic is a process in which opposing elements each create, preserve and negate the other; each stands in a dynamic, ever-changing relationship to the other. Dialectical movement tends towards integrations that are never achieved. Each potential integration creates a new form of opposition characterized by its own distinct form of dialectical tension. That which is generated dialectically is continuously in motion, perpetually in the process of being created and negated, perpetually in the process of being decentred from static self-evidence (Ogden' p.)
A group is impulsive, changeable and irritable. It is led almost exclusively by the unconscious.2 The impulses which a group obeys may according to circumstances be generous or cruel, heroic or cowardly, but they are always so imperious that no personal interest, not even that of self-preservation, can make itself felt… It cannot tolerate any delay between its desire and the fulfilment of what it desires. It has a sense of omnipotence; the notion of impossibility disappears for the individual in a group.3
אין ההמון מתייסר בספקות של אמת ומה שקר… מכבד הוא את היד החזקה, ואך מעט אפשר להשפיע עליו בכוחו של טוב לב…. רצונו שיהיו מושלים בו ומדכאים אותו…" (פרויד, 1111, ע (XX.
[5] תופעה המתקיימת אפילו ברמה החושית; התפתחות הדור הבא של טכנולוגיית 'המציאות המדומה' תעצים עוד יותר את חוויית הטרנסצנדטיות של ה – iGroup.
[6] בפרפראזה על הביטוי של פרויד: 'הוד מעלתו התינוק'
[7] הג'י פי אס מלווה אותנו באורך רוח כמו היה אמו של וודי של אלן המרחפת בשמיים מעליו בסיפורי ניו יורק.
[8] רומיאו ויוליה כמשל אינם יכולים לממש את אהבתם (קשר) בגלל הזהות המשפחתית היוצרת קונפליקט בלתי פתיר בין המשפחות היריבות. מותם הוא הפתרון היחידי המאפשר באופן פרדוכסלי את שמירת הקשר והזהות גם יחד.
